מבוא לרפואה הסינית

פירושו של דבר שיש להקדיש מאמץ לשימור הבריאות שיהיה שווה או אף גדול מהמאמץ לרפא מחלות. הדגש העיקרי הוא על שימור החומרים הטבעיים של הגוף:
צ'י (אנרגית הגוף), לחות ודם ועל שמירת האיזון התפקודי של האיברים החשובים ומערכותיהם: הכבד, הטחול, הלב, הריאות והכליות.
יכולת הגוף לקיים מנגנון הגנה (מערכת חיסונית), פוטנציאל להחלמה ולאיזון עצמי, היא הנותנת לנו את הכוח הנדרש להישאר בריאים גם כשתנאי הסביבה משתנים.
בעת העתיקה, בין האלף הראשונה והשניה לפני הספירה נחשבו כגורמי המחלה העיקריים – ההשפעות של ישויות חיצוניות על מזג האוויר, חילופי העונות ועל שפע או דלות היבולים. כלי הטיפול העיקרי בתקופה זו היה טכסי גירוש שדים ופיוס רוחות. 
כמה מאות מאוחר יותר, החל מתקופת שושלת האן (מאתיים לפנה"ס עד מאתיים לספירה) נעלמה תפיסה זאת ובמקומה הופיעה תפישה מעשית מקבילה אך שונה מהתפיסה הביולוגית-פיסיקלית של המערב. בתקופה זו (שושלת האן) התגבשו התפישות הפילוסופיות של היין והיאנג ויושמו על האומנות ומדע רפואה במסמך רפואי תמציתי: ספר הרפואה הפנימית הקלאסית של הקיסר הצהוב. המחברים האנונימיים של האמנה המקורית הדגישו שלושה גורמים נסיבתיים להיווצרות מחלה:

כוחות חיצוניים - תנאי סביבה קשים (תנאי אקלים או מזג אוויר) כגון: חום, קור, לחות, יובש ורוח הגורמים לתופעות כגון אלרגיה, דלקת זיהומית וכדומה.

כוחות פנימיים - מתח נפשי ורגשי גבוה או ממושך.

גורמים שאינם פנימיים או חיצוניים - התנהגות אישית,כגון אכילת יתר, תת-תזונה, צריכת מזון מקולקל או מורעל, עבודת יתר, עיסוק מופרז בפעילות מינית וחוסר פעילות פיזית נאותה .
המצאות של כל אחד מגורמים אלה עלולה להפריע ליחסים ההרמוניים בין האדם לסביבתו הפיזית או החברתית, לשבש את האיזון התפקודי של גופו ולהביא בכך להפרעות פיזיות, נפשיות ורוחניות.
חשוב יותר להבין, שאנשי רפואה עתיקה זו, הכירו בפירוש בכך שכל ההשפעות הללו היו קשורות זו לזו באופן הדדי, כלומר הן לא התקיימו או פעלו באופן בלתי תלוי האחת בשנייה.